בבית שלי לימדו אותי צריך להגיע בזמן. אפילו כמה דקות קודם. לא מאחרים. זה היה גם קטע עקרוני וגם כי צריך להתחשב, לא לזלזל בזמן של אנשים.
וכך, במשך חלק גדול מהחיים הבוגרים שלי הלחיץ אותי מאוד מאוד לאחר. הייתי חייבת להגיע בזמן ואם ראיתי שאני לא הולכת להגיע בזמן זה ממש הכניס אותי לחרדה. וזה קרה גם כשהלכתי למקומות בהם ציפו ממני לאחר. הייתי מגיעה לדוגמה לחתונות בזמן. ממש בזמן שכתוב בהזמנה ואם לא הייתי מגיעה בזמן כי לא באמת מצפים ממני להגיע בזמן זה היה מלווה בתחושת מתח ודאגה מיותרים.
עכשיו, זה לא שאני חושבת שזה לא חשוב להגיע בזמן. יש מקומות שראוי להגיע אליהם בזמן. אבל יש גם כאלו שלא. וכמו ברוב התחומים בחיים, גם כאן, עדיפה דרך האמצע. איזון. כל מקרה לגופו.
כשאני פועלת מתוך אוטומט, עם חוקים נוקשים כמו "צריך להגיע בזמן, תמיד." אני גוזרת על עצמי ועל הסביבה שלי חיים שיש בהם הרבה מתח וחיכוכים מיותרים. אבל כשאני נפתחת לאפשרות של "יש מקרים שבהם ראוי להגיע בזמן ויש מקרים שלא" אני מאפשרת לעצמי לצאת מהאוטומט, לבדוק כל מקרה לגופו ולהגיב בהתאם לסיטואציה.
אבל מה קורה כשאני מחליטה שלחתונה "לא אמורים להגיע בזמן" אבל המוח שלי עוד תקוע ב"צריך להגיע בזמן. תמיד."? המתח והחרדה צפים וזה לא נעים.
זה המקום שלי להוציא מהכיס את כל הכלים שיש לי (קול פנימי אוהב ותומך, תרגול נשימה והרפיה ועוד) ולאותת למוח שהוא קורא את הסיטואציה לא נכון. ככל שאני אוכיח למוח שלי יותר שיש מקרים שבהם לא חייבים להגיע בזמן, כך הקשרים במוח של "חייבים להגיע בזמן. תמיד." יתרופפו וקשרים חדשים יווצרו.
עם הזמן החרדה תפחת והמוח שלי ידע לזהות טוב יותר מתי להזדרז כי באמת ראוי להגיע בזמן ומתי הריב עם הבחור או עם הילדים שיתארגנו מהר יותר כי אנחנו מאחרים, מיותר.
אם את מרגישה שגם לך יש אוטומטים שלא משרתים אותך וגורמים לך אי נחת, אני מזמינה אותך לנסות להזיז את המוח שלך מארץ "צריך" לארץ "כדאי",

מארץ "תמיד" לארץ "לפעמים". לרכך ולמשוך אל עבר דרך האמצע. שם אנחנו לא על אוטומט, שם יש בחירה.
Comments