על סכסכן הכתף שמעת?

איף הקול הזה שמחמם אותי כשהכעס עולה. יושב לי על הכתף כמו סכסכן קטן ומדליק אותי עוד יותר. מזכיר לי את

כל הדברים המעצבנים האחרים שמי שהרגיז אותי עושה, מטפטף לי באוזן ארס בסגנון "לא אכפת לה ממך", "הוא אגואיסט", "היא פשוט מנוולת". 

את בטוח מכירה את זה. את הכעס המתגבר, את התסכול, את ההרגשה ש"לא רואים אותי" את הארוע מתרחב בראש שלך והופך לסיפור גדול הרבה מעבר למה שקרה בפועל. 

זה מה שקורה לפעמים כשאנחנו נותנות למחשבות שלנו לרוץ לכל עבר. כי הנטייה הטבעית של המוח היא לזכור ולשים לב למה שלא טוב, מסוכן, דורש תיקון. גם מצבים וגם אנשים. 

אבל מה אם במקום לתת לסכסכן הזה לקשקש לנו באוזן, היינו לומדות להקשיב לו, ואז להכניס למשוואה הזאת מחשבות של חמלה והבנה?

אני לא מנסה להשתיק את הקול הזה, אלא לארגן את המחשבות שלי מחדש. ללמוד להפריד בין מה שקרה, בין הכעס עצמו, לבין הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו עליו. היכולת לארגן את המחשבות שלנו מאפשרת לנו להתבונן בכעס ממקום אחר, להבין אותו, להכניס אמפתיה וחמלה ולבחור כיצד להגיב, במקום להיות מובלות על ידו.

כשאנחנו מצליחות לעשות את זה, אנחנו מגלות שהאושר שלנו לא תלוי בהעלמה של הקולות הפנימיים שלנו, אלא ביכולת שלנו להכיל אותם ואת האחרים באהבה ובחמלה. 

תרגול מדיטציה ומיינדפולנס ואימון התודעה מאפשרים לנו לארגן את המחשבות שלנו ולחיות מתוך זה חיים רגועים יותר, שמחים יותר ועם ביטחון ואהבה עצמית.